בין הקשיים שאנשים עם כאב כרוני או מחלה כרונית, מלווה הקושי להתמודד עם הסביבה, הקרובה והרחוקה.
אני נפצעתי ממש כשהקורונה התחילה להתפשט בעולם, בעצם זו הייתה ברכה עבורי, אותה הקללה שכולם שנאו אני מיד חיבבתי ואף בוכרתי לה תודה לאותה המסכה, אפילו "נהניתי" מעטיית המסכות, הריחוק שנוצר ביני לבין הסביבה העניק לי שוב ביטחון במקום הכי לא בטוח שהייתי בו, המקום שבו הפכתי להיות חשוף ופגוע , הגוף הכואב שלי.
כשאני מביט לאחור אני מבין עד כמה היה לי קשה, כמה רציתי "להיות שוב אני" ללא הפציעה אך מהר מאוד הבנתי שאני כנראה לעולם לא יחזור להיות אני, למרות שהרצון הוא מאוד עז והמלחמה היא תמידית ולא נפסקת, אני גם לא מוכן להיכנע למרות שלפעמים אני נשבר, תמיד שב ומרים את הראש מתמקד בקרב הבא.
הקרב הקשה הוא לנסות להסביר את עצמך בכל פעם כשמשהו שואל מה אתה עובר, הנסיון הכושל בלהסביר את עצמך, לסביבה הקרובה, מעמידה את עצמך בהתמודדות יומיומית בנסיון להסביר את עצמך לעצמך ולעיתים מול הכישלון שבנסיון להבין מה אתה עובר. אז קודם כל ניסיתי להבין אני לא אשקר ואומר שמיד קלטתי הכל לקח לי זמן... הרבה זמן להודות בפני עצמי על הקשיים שלי, על הדיכאון, העצבות, חוסר התקווה והרצון הגדול לחזור שוב להיות אני.
הכל מתנקז לרגע אחד שהבנתי שלבד אני לא יכול לעבור את זה... והתחלתי לחפש עזרה ועברתי מרופא אחד לשני והאמת שבהתחלה בכלל לא היה לזה שם או אבחנה... רק כאב כאב מתמשך בלתי פוסק זרמים של חשמל קור חום שרפה פשוט גיהנום... בתקופה הזו התהלכתי עם שני קביים לא יכולתי להתנייד אחרת מאלוף ישראל פעמיים ברציפות, אחד שעובד בעבודה פיזית לא קלה לאחד שלא מסוגל ללכת אפילו לא בבית בין 4 קירות ללא שני רגלי הברזל שלקחתי מיד שרה.
כזה חלש אני מול עצמי, אז איך אהיה חזק מול הסביבה?
תגובות
הוסף רשומת תגובה